Nava Appelbaum and Dr. David Appelbaum

Too Tragic to Be True

By Shoshana Kordova

Chanan Sand visited his new apartment in the Rehavia neighborhood of Jerusalem at least four times to make sure everything was just right for the day he would move in with the woman he was planning to marry Wednesday night.

But the Ikea furniture he had picked out with his fiancee and the bedding she and her mother bought in America are not going to be put to use in the uninhabited apartment, which is only one of the many voids created by the deaths of Sand's fiancee, 20-year-old Naava Appelbaum, and her father, Dr. David Appelbaum, 50, who were laid to rest in Jerusalem on Wednesday.

Naava and David - the American-raised head of the emergency room at Shaare Tzedek Medical Center in Jerusalem and founder of a network of emergency medical service clinics - were among the seven Israelis killed in Tuesday night's suicide bombing at Cafe Hillel on Emek Refaim Street in Jerusalem. They went out for hot drinks the night before Naava's wedding, which was supposed to take place at Kibbutz Ramat Rachel in the Jerusalem area.

The timing of their deaths seems almost too tragic to be true. A Jerusalem emergency room chief returns from New York, where he lectured at a September 11 commemorative conference on how hospitals should deal with mass casualties, and is killed in a terror attack the night of his return. A young woman goes out to a café with her father and is blown up nearly beyond recognition the night before her wedding.

The enormity of the double loss was reflected in the eerie wailing of the many thousands who attended the funeral Wednesday. The crying intensified every time the eulogizers referred to the wedding that was never to be. David "was supposed to stand under his daughter's chuppa," said former Ashkenazi Chief Rabbi Yisrael Meir Lau at the funeral, "and is now lying, not standing, beside her."

`We'll never recover'

“There's no question that we'll never recover from David's death,” said a colleague, Dr. Todd Zalut. The emergency care at Shaare Tzedek and Terem "won't work at the same level as it has in the past, and everybody in Jerusalem will suffer for it."

Perhaps it was David's unfailing pursuit of improvement and constant eagerness to help others that made him seem invulnerable. "Sometimes there are people who really, really earn the characterization of being invincible, immortal," said David's brother-in-law Moshe Spero, a psychologist who lives in Beit Shemesh and also works at Shaare Tzedek. "You just think they're always going to be there for you, always going to help you."

But from the moment Zalut heard about the bomb Tuesday night, he called David's cell phone to see if he was on his way to the hospital - and received no answer - it began to be clear that David was not going to be helping anyone else. Naava and her family had been busy making last-minute wedding arrangements - attaching ribbons to the place cards for 800 guests, making up the seating plan - when David decided he would "take his Navaleh out" for a late-night trip to Cafe Hillel, and then bring back some drinks for everyone who was still working on the wedding plans, said Iris Spero.

Zalut called Debra, who told him that her husband and daughter had gone to a cafe near the bomb site. Zalut started calling the Jerusalem hospitals to find out if his co-worker was among the wounded. When no one reported seeing David at a hospital, Zalut called people at the scene and asked them to see if he was at the cafe - not as a doctor this time, but as a victim. Within a few minutes, David was confirmed dead. Later that night, Naava's body was identified as well.

`The perfect grandchild'

Out of 19 grandchildren, it was Naava who was "like the perfect one," said Iris Spero, 73. "She's the child every mother hopes to have. She never caused any aggravation to her mother and father, excelled in her studies; she was beautiful, serious in everything that she undertook."
Naava met Chanan Sand, 19, in the Ezra religious youth group three years ago, where both were advisors. They started dating two years ago, and have barely been out of each other's company since, said Sand's longtime friend Avrumi Gross, also 19. Sand, who is from the Har Nof neighborhood of Jerusalem, chose to study at the Ateret Cohanim yeshiva in the Old City at least partly because he wanted to be near his fiancee, said Gross.

"From the minute Chanan met her, three years back, it was a different Chanan," said Gross. "More responsible, more fun, more lively. It was amazing what one person can do for another person." Sand was excited about "every little thing he bought for the apartment," said Gross. "It just was a click at first sight."

So far, Sand - whose father said he insisted on giving Naava her wedding ring in the grave - is having difficulty talking about the sudden need to replace his anticipatory joy with unheralded despair, his friends said the day of the funeral. "He's devastated," said Gross. "He will be able to talk to us, but right now he's not in a talking position." They said they came to the house of mourning "hoping he'd be here," but to no avail.

For the surviving Appelbaums, the wedding dress still hanging in Naava's closet signifies one remnant of her presence that cannot be forgotten. Naava was "an angel in life," her 22-year-old brother Yitzhak said at the funeral, "and a bride for eternity."

שאלתי: מי? מי מהשניים? והוא השיב: שניהם, אמא. שניהם
בדיוק לפני שנה נרצחה נאוה אפלבאום, כלה בערב חופתה, ואביה דיוויד בפיגוע בירושלים. האם דבורה והחתן חנן סנד מתארים איך מתמודדים עם אסון שאף אדם אינו יכול לעכל

למחרת ההלוויה הכפולה לקחו את שמלת הכלה הלבנה ותפרו ממנה פרוכת לארון הקודש בקבר רחל. בדיוק לפני שנה נרצחו נאוה אפלבאום, כלה ערב חופתה, ואביה דיוויד, מנהל מערך המיון של "שערי צדק", בפיגוע ב"קפה הלל" בירושלים. האם דבורה והחתן חנן סנד מתארים איך מתמודדים עם אסון שאף אדם אינו יכול לעכל. הזיכרונות, הצער, האשם, השיחות עם אבני השיש, הרצון להתריס כלפי אלוהים וכמה רגעי נחמה קטנים. חנן עדיין שומר את החליפה בארון. דבורה משתדלת לא לזעוק בחתונות של אחרים.
ביום שלפני החתונה יצאו דבורה אפלבאום ובתה הכלה נאוה לסידורים אחרונים. בוקר בהיר זרח בירושלים. במושבה הגרמנית כבר עלה ריח המאפים. בתי הקפה התמלאו. אפלבאום זוכרת כלה עליזה מציצה בחלונות ראווה, מודדת שביסים צבעוניים, סוחטת כמה שעות של חסד מאזור שידע פיגועים למכביר, ובאותו שבוע נרגע.

בצהריים התקבלו התרעות ראשונות על מחבלים שחדרו למרכז העיר. ד"ר דוד (דיוויד) אפלבאום, כונן חירום בחדר המיון, התקשר אל אשתו ובתו והורה להן להתרחק מהמושבה הגרמנית. "נאוה זירזה אותי", אומרת אפלבאום. "היא אמרה,'בואי נלך מהר. אני לא רוצה למות ביום החתונה שלי'".

השתיים נסעו אל הכותל להתפלל על החיים החדשים שיתקדשו למחרת. בלילה כבר שקטה העיר. ההתרעות פסקו. נאוה יצאה לבקר אורחים שהגיעו אל חתונתה מחו"ל. אביה התלווה אליה, כי על פי המנהג אסור לכלה להסתובב לבדה בשבוע שלפני החתונה, מפחד המזיקים. בבית ניכרו סימני ההתרגשות הגדולה. "היינו רעבים וצמאים", נזכרת אפלבאום, "אז דיוויד ונאוה אמרו שיעברו בקפה הלל ויביאו לנו מילקשייק".

ממרחק קילומטרים ספורים, בעוצמה אדירה, נשמע הרעש. בום. חבר התקשר אל האם דבורה מתוך המושבה הגרמנית, ממש מול עמוד האש שהתפרץ. אמר שהיה פיגוע בקפה הלל. "וידעתי שהם שם. שניהם. ניסיתי להתקשר אל הבת ואל הבעל, ואל הבעל והבת. אבל הם לא השיבו".

ועדיין חשבה שהסלולריים עפו מהיד מההדף, ואולי בגלל הבהלה. "הילדים הגדולים
פרצו מהחדרים והתחילו לרוץ ברגל אל קפה הלל. ואני נשארתי בבית וחיכיתי. וכשלא חזרו, נחנקתי. וכשחזרו, נחנקתי גם כן. לקחנו מונית ונסענו לבית החולים. כשמנהל חדר המיון ראה אותי הוא נזעק,'איפה דיוויד? אנחנו צריכים שיעזור לנו פה'. ואני אמרתי,'כן, איפה דיוויד? גם אני רוצה לדעת איפה הוא ואיפה הבת שלי'. והרופא טלפן ושאל ובירר. ואנחנו ישבנו להמתין.

"הכניסו אותנו לחדר צדדי. מזווית העין ראיתי שמשהו מתרחש. התרוצצויות, עינים מתחמקות, ידיים שהצביעו עלינו. חשבתי, לא יהיה פה סוף טוב. וכל הזמן אמרתי, הם היו ביחד. שניהם. הבעל והבת".

כמה שעות ישבה שם, אינה זוכרת. כשכבדה הציפייה קמה ונעמדה. לבה סירב לקבל את מה שהמוח רמז. ואז בא אליה הבן הגדול, פרץ בבכי נורא, זעק זעקה גדולה וקרע את בגדיו. "ואני הסתכלתי עליו ושאלתי,'מי? מי מהשניים? כי גם אחד זה יותר מדי'. והוא השיב,'שניהם, אמא. שניהם'".

כבר היה חצות כשחזרו אל הבית. כינסה את חמשת ילדיה סביבה וניסתה לדבר איתם ולא הצליחה כי גרונה ניחר. ובבוקר יום הכלולות של בתה המתה הלכה אל החדר שהיתה מונחת בו הנדוניה, ושמה את הסדינים הנקיים והמצעים העדינים והמגבות הרקומות בשקיות גדולות, וזרקה אל מאחורי הארון. וניגשה אל הטלפון ובקול שנאטם מההלם ביטלה את התור למניקור ולפדיקור ולתסרוקת ולאיפור. ולמחרת ההלוויה הכפולה לקחו את שמלת הכלה הלבנה, ותפרו ממנה פרוכת לארון הקודש בקבר רחל.