Ephraim Haskin

Ephraim Haskin, z”l, father of Seattle resident Efrat Gilad, was killed in the Yom Kippur War. Below is the letter his nephew has written for him.

Every year in the autumn, Ephraim.

Every year, then the autumn winds starts to blow, and the leaves color themselves brown, we speak of you. Neither you, nor your death comes to pass. We remember, silently and vocally, where you were a generation ago, before the earth shook under our feet and the expression “Days of Awe” has suddenly taken on a terrible meaning. Every year, towards Yom Kippur, we recall your smile and wonder why they called you to go to war. You were a child, and the man of the house. You sang well with a hammer, and juggled with a drill and a screwdriver.

I don’t have heroic stories to tell about you, but you were my uncle. Perhaps it was because you had the soul of a child that my soul bonded with yours. I would always turn my head to the screech of your old “Sussita” car, and see your face engulfed with a huge smile.

You were my older uncle, and now I’m much older than you were when you perished. The years go by, and your image blurs in my mind. However, every now and then, mostly on Yom Kippur and Yom HaZikaron, I think of you, remembering your smile with a twinge of pain, envious of your calm, and in the background, hear your hammer singing.

The are almost the last days of the Autumn: yellow carpets of flowers; cranes go on their long journey home, all of them bringing the joy of new life, but you, Ephraim, can no longer see them. Every year, on Yom HaZikaron, we remember, with pain, that terrible night when we were told that the war had claimed you. Every year, on Yom HaZikaron, we gather around and talk about you, while most times I’d prefer to tell you about the world you left behind, and how much it has changed since you’ve been gone. I want to tell you about Grandpa Yitzhak, who, before your death, was considered a medical miracle, and overcame illness with sheer willpower, but after you went, chose to succumb to it. People around him returned to their daily routines, and he kept silent. He did not cry or display any sorrow, but those who listened carefully could hear his loud silence, expressing his despair. His heart broke, and he refused to fill the void. It was as if he had reached a decision to leave this world, which had hurt him so. A day did not pass without him talking about you, with ever-growing sorrow, until he withered before our eyes. Neither you, nor we, got to see you raising your children, and so I want to tell you about your seven-year-old daughter, who had to grow up without the happy weekends when you used to whisk her away. About Efrat, who was born two weeks after your death, and had since started her own family and given birth to a child on the anniversary of your death. Surely, you would be surprised to hear how you, the mischievous boy, who preferred tools to a desk, had such smart boys. Children of our mother Rachel were all of you: Yosef, Ephraim and Menashe. Rachel, who was buried on Efrata road, is crying for her sons, the sound of bitter weeping. Your own sons were too young to cry for you, and as for us, our tears have dried up.

בכל שנה בסתיו, אפרים

בכל שנה, כשרוחות הסתיו מתחילות לנשב והעלים מצטבעים בגוונים שונים של חום, אנחנו מדברים עליך. אין אנו עוברים בשתיקה, לא עליך ולא על מותך. אנו נזכרים בשקט ובקול, היכן בדיוק היית לפני למעלה משנות דור, טרם שהאדמה רעדה תחתנו והמושג "הימים הנוראים" קיבל לפתע משמעות אקטואלית איומה. בכל שנה, לקראת יום הכיפורים, אנחנו משחזרים את חיוכך המשתומם, מה פתאום קראו גם לך למלחמה. היית ילד וגבר של בית. מיטיב היית לזמר בפטישך ולעשות להטוטים במקדחה ובמברג.
אין לי סיפורי גבורה לספר עליך, אבל היית הדוד שלי. אולי משום שהיתה בך נשמה של ילד נקשרה נשמתי בנשמתך. לא אחת אני מסובב את ראשי לשמע חריקתה של ה'סוסיתא' המקרטעת שלך ורואה את פנייך נבלעות בחיוך רחב, ענק.

היית הדוד הגדול שלי וכעת אני מבוגר בהרבה ממך בעת שנפלת. השנים עוברות ודמותך מטשטשת. אך מפעם לפעם, בעיקר ביום הכיפורים וביום הזיכרון, אני מעלה את דמותך באוב, נזכר בכאב בחיוך שלך, מקנא בשלווה שלך וברקע שומע את פטישך מנגן.

אלו ימים אחרונים כמעט של אביב: מרבדים צהובים של פרחים; העגורים יוצאים למסעם הארוך הביתה, בכל אלו בשורה של חיים חדשים, אך אתה אפרים, כבר לא זוכה לצפות בהם. בכל שנה, ביום הזיכרון, אנו נזכרים בתחושה של צריבה, בערב ההוא, ייקחנו האופל, בו נתבשרנו כי לקחה אותך המלחמה. מדי שנה, ביום הזיכרון, אנחנו מתאספים יחדיו ומספרים עלייך, בעוד שפעמים רבות אני רוצה דווקא לספר לך על העולם שהשארת מאחור והפך לאחר מאז שהלכת. אני רוצה לספר לך על סבא יצחק, שטרם מותך נחשב לנס רפואי, ובכוח רצונו ניצח את התחלואים והפגעים, אך לאחר שהלכת בטרם עת בחר להיכנע להם. אנשים מסביבו חזרו לשגרת יומם והוא שתק. הוא לא הרים קול נהי ועגמת נפש, אך מי שאוזניו היו קשובות לרחשי היגון, עלתה לפניו שתיקתו כביטוי של שברון גמור. לבו נשבר בקרבו והוא מאן למלא את החלל. דומה היה כאילו קיבל החלטה מפורשת להסתלק מהעולם שכה הרע לו. לא היה יום שלא דיבר בך, בצער גדל והולך, עד שקמל לנגד עינינו. לא זכית, אפרים ולא זכינו אנו לראותך מגדל את ילדייך, לכן אני רוצה לספר לך, על בתך בת שבע שנאלצה לגדול ללא השבתות המאושרות אליהם נהגת למָלט אותה. על אפרת שנולדה שבועיים לאחר מותך ובינתיים הספיקה להקים משפחה משלה וללדת בת ביום השנה למותך, על מנשה ועל ספי. ודאי תתפלא לשמוע כיצד לך, הנער הפוחח, שהעדיף את המחרטה על פני שולחן הכתיבה, נולדו כאלו תלמידי חכמים. בני רחל הייתם כולכם: יוסף, אפרים ומנשה. רחל שנקברה בדרך אפרתה מבכה על בנייה, קול נהי בכי תמרורים. בניך שלך קטנים היו מלבכות עלייך, וגם אנחנו, דמעותינו יבשו.

 

Story Type: