Menachem Reiter

Menachem Reiter (Rachav), z”l

I never knew Menachem Reiter, but he was one of two people in the world who look a lot like me. The brother of my grandmother Yehudit was killed in the battle over the Najada house in Wadi Rushmia in Haifa many years before I was born, but other than the fact that my father, Menachem Rieber, was named after him, anybody who knew him would recognize his physique in me. The genes he inherited from his father are the reason that I’m unusually tall (6’2”), and also the reason that my father and I have a unique bouncy walking style that’s easily recognizable from a distance.

Menachem was born to Shifra and Levy-Isaac in Vienna, the capital of Austria. When he was 10, in the year 1935, he and his family, including my grandmother, made aliyah and settled in Haifa. When they arrived in Israel, their name was Reiter, “Rider” in German, and they later changed it to the Hebrew “Rachav”. When he was 15, Menachem joined the Hagana, and when the war of independence broke out, he joined the IDF. He served in the famous “Carmeli” brigade and finished platoon-leader training, and then participated in a range of operations, including the conquering of Ayn Ghazal. During the battle over Haifa in April 1948, Menachem took part of the battle over the Najada house, where he was shot and killed on April 27th.

An older friend named Dovik told me recently how, when he was a young kid during WWII, he lived in Haifa. At the time, he, his friends and the Arab residents of the area used to play together, but about once a week, older Arab kids came around and used to beat up the Jewish kids. When that happened, Dovik and his friends would call upon Menachem, the shoemaker’s son, who was about 14 at the time, and he would come over and teach the Arab kids a lesson. That shoemaker’s son was my great-uncle, of course.

Dovik also tells how his father, who came back from the army for a vacation after conquering the Rushmia Bridge (today renamed the Heroes Bridge) told his mother about Menachem getting killed, and that was one of the rare occasions when he saw his mother cry. “Menachem was a bully, “ he says, “but with all that he was still a charming boy, and always stood up for me and my young friends.” I’m so sorry I never got to know him!

Erez Ben-Ari, February 2010

מנחם רייטר

את מנחם רייטר מעולם לא הכרתי, אך הוא אחד משני אנשים בעולם הדומים לי מאוד. אחיה של סבתי יהודית נהרג בקרב ההגנה על בית הנג'אדה שבוואדי רושמיה בחיפה שנים רבות טרם הולדתי, אך מעבר לכך שאבי, מנחם ריבר, נקרא על שמו, כל מי שהכירו יזהה את צורת ההליכה הייחודית שלו בהליכתי. הגנים שירש מאביו, והגיעו אל אבי דרך סבתי ואלי גם כן הם הסיבה לכך שאני גבוה במיוחד (1.86 מטר), וגם למבנה גוף ייחודי שתורם לסגנון ההליכה הקופצני של שלושתנו, ושאותו מזהים למרחוק.

מנחם נולד לשפרה ולוי-יצחק בווינה, בירת אוסטריה. כשהיה בן 10, בשנת 1935, עלו הוא ומשפחתו, כולל סבתי לישראל והתישבו בחיפה. בהגיעם לארץ היה שמם רייטר, "רוכב" בגרמנית, ובהמשך עברתו את שמם ל-"רכב". כשהיה בן 15 הצטרף מנחם לארגון ההגנה, ובפרוץ מלחמת העצמאות התגייס לצה"ל. הוא שירת בחטיבת "כרמלי" המפורסמת וסיים קורס מכי"ם, ולאחר מכן השתתף במגוון פעולות, כולל כיבוש עין ע'זאל. במהלך הקרבות לכיבוש חיפה באפריל 1948 היה מעורב מנחם בקרב על בית הנג'אדה, ושם נורה ונהרג בקרב, ב-27 באפריל.

ידיד מבוגר בשם דוביק סיפר לי לא מזמן כיצד, כאשר היה ילד צעיר בתקופת מלחמת העולם השניה, הוא גר ברחוב השלום פינת בן-יהודה. באותה תקופה, הוא, חבריו ותושבי השכונה הערבים נהגו לשחק ביחד, אך בערך פעם בשבוע היו מגיעים למקום ילדים ערבים מבוגרים יותר, בני 13 בערך, ומפליאים מכותיהם בילדים היהודים. כאשר זה היה קורה, היו קוראים דוביק וחבריו למנחם, בנו של הסנדלר, שהיה בן 14 בערך אז, והוא נהג להשיב מנה אחת אפיים לאותם בריונים ערבים. אותו בן הסנדלר היה מנחם רייטר, כמובן.

דוביק מספר כיצד אביו, ששב הביתה לחופשה מהשירות הצבאי לאחר כיבוש גשר רושמיה (כיום גשר הגיבורים) סיפר לאמו על כך שמנחם נהרג, וזה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבו הוא ראה את אמו בוכה. "מנחם היה ביריון, " הוא מספר, " אך עם כל בריונותו היה נער מקסים, ותמיד הגן עלי ועל חברי הצעירים". כה חבל לי שלא זכיתי להכירו!

ארז בן ארי, פברואר 2010
 

Story Type: