Motti Dayan

Motti Dayan, z”l

I met Motti for the first time during an advanced Ammunition Examiners course, in the beginning of 1993. His wide and worry-free smile was etched in my memory, and several months later, when he was stationed in Kiryat Shmona, I recognized him immediately. We had a similar duty – I was stationed in the western brigade that is near the town Shomera, and he in the sister-brigade that also belongs to the Galil Division, and covers the eastern half of the northern border. Because the border was very active at the time, Motti’s job was more dangerous than mine. Our work was the same – quality control over the ammunition used by the soldiers that guard the border and the outposts inside Lebanon, but his sector had more outposts, and the concentration of terrorists in the area was higher. The convoys that Motti rode got attacked often, and even though I was somewhat envious of him for getting more “action,” I was also glad that I was relatively safer. Towards the end of our service, both sectors heated up, and one of the convoys that Motti was on was under a severe attack. Several of his comrades were hit, and one was killed right in front of him. I found out about that only later, and I also learned that Motti was in shock, and so was I. Somehow, both of us survived our service and started our civilian lives. I turned to the technology sector, and Motti opened a restaurant together with his cousin Etgar Zaituni, and their success was awesome.

I got to visit the restaurant only once, and Motti honored my wife and me with the best sushi, but that was also the last time I saw him. Several months later, I got a call from Amir, another Ammunition Examiner that I was in touch with, and told me that Motti was murdered by terrorists. Slowly, details came to light. On January 21st 2001, Motti and Etgar went to the Arab town of Tul Carm together with an Arab friend in order to get some flower pots and decorations for their restaurant. When they were finished, they sat down to dine in a restaurant. In the middle of the meal, three masked terrorists came into the restaurant and kidnapped them. The terrorists, who belonged to Hamas, later shot and killed them. Motti and Etgar believed that their Arab friend would guarantee their safety, but they were wrong and they lost their lives.

Motti was my age—27— when he died, and the tale shocked me. The greatest irony of all, perhaps, is the fact that Motti survived a long army service in the most dangerous area, that included an almost daily armed convoy into the highest-risk outposts like Buffor (Beaufort), yet fate claimed him in civilian life after all.

Erez Ben-Ari, February 2010.

In the photo: Motti (on the right), 1994.

מוטי דיין

את מוטי דיין פגשתי לראשונה בקורס בוחני תחמושת מתקדם, בתחילת שנת 1993. חיוכו הרחב וחסר הדאגה נטבע בזכרוני, וכמה חודשים לאחר מכן, כאשר הוצב לשרת בקרית שמונה, זיהיתיו מיד. ביצענו תפקיד דומה – אני בחטיבה המרחבית השוכנת ליד הישוב "שומרה", והוא בחטיבה המקבילה, השייכת גם היא לעוצבת הגליל, והמכסה את חציו המזרחי של גבול הצפון. בגלל היותו של הגבול פעיל מאוד באותה תקופה, תפקידו של מוטי היה המסוכן יותר. ביצענו אותם דברים – בקרת איכות על התחמושת שבה משתמשים החיילים השומרים על הגבול ועל המוצבים שבתוך לבנון, אך בגזרתו היו יותר מוצבים פנימיים, וריכוזי המחבלים באזור היו גבוהים יותר. השיירות שבהן נסע מוטי הותקפו לעיתים קרובות, ואף על פי שקינאתי בו במידת-מה על כך שיש לו יותר "אקשן", גם שמחתי שחיי בטוחים יותר, יחסית. לקראת סוף השירות שלנו, שתי הגזרות "התחממו", ואחת השיירות שבהן נסע מוטי ספגה התקפה חזקה במיוחד. כמה מחבריו לחטיבה נפגעו, ואחד נהרג ממש מול עיניו של מוטי. לי נודע הדבר רק למחרת היום, ונודע לי גם שמוטי סבל מהלם לא קל, וגם אני זועזעתי לא מעט מכך. איכשהו, שנינו שרדנו את השירות הצבאי ויצאנו לאזרחות. אני פניתי לתחום הטכנולוגיה, ומוטי הקים מסעדה בשם "יאפיז" ביחד עם בן-דודו אתגר זייתוני, והצלחתם הייתה מרהיבה.

הזדמן לי לבקר במסעדה רק פעם אחת, ומוטי כיבד אותי ואת אשתי במיטב הסושי, אך זו גם הייתה הפעם האחרונה בה ראיתיו. כמה חודשים לאחר מכן התקשר אלי אמיר, בוחן תחמושת נוסף שאיתו הייתי בקשר, וסיפר לי כי מוטי נרצח על ידי מחבלים במעשה איבה. לאט לאט, התבררו הפרטים. ב-21 בינואר, 2001, נסעו מוטי ואתגר ביחד עם חבר ערבי אל טול כרם כדי לקנות כדים ואדניות עבור המסעדה. בסיום הקניות, ישבו במסעדה לאכול, כאשר באמצע הארוחה נכנסו אל המסעדה שלושה רעולי פנים וחטפו אותם. המחבלים, פעילי חמאס, לקחו אותם והרגוהם ביריות. מוטי ואתגר האמינו כי פואז אבו-חוסיין, חברם הערבי, יוכל להבטיח את שלומם, אך בטחונם לא ניתן באדם הנכון והם איבדו את חייהם.

מוטי היה בן גילי – בן 27 במותו, והמעשה היכה אותי בהלם. הטרור והשנאה הם עיוורים, והמחבלים בחרו לחסל דווקא את אלה שנתנו את מלוא אמונם בתושבי טול כרם. האירוניה הגדולה ביותר פה היא העובדה שמוטי צלח שירות צבאי ממושך באזור המסוכן ביותר, דאז, שכלל נסיעה כמעט יום-יומית בשיירה משוריינת לתוך המוצבים המסוכנים ביותר כמו הבופור, אך הגורל לקח אותו דווקא באזרחות.

ארז בן ארי, פברואר 2010.

בתמונה: מוטי דיין (ימין), 1994

 

Story Type: