Shlomi Arman

Shlomi Arman, z”l, 1953-1973

Shlomo (Shlomi) Arman was born on January 29th, 1953 in Haifa, the first son of Abraham and Esther Arman.

Shlomi loved to help any friend in need, talked quietly and patiently about his opinions regarding various topics and never raised his voice or forced his opinions on others. His knowledge in many fields showed that he loved his country, and was endlessly devoted and giving. Shlomi had a deep faith and understanding of the things he did, and he used to talk little but do a lot.

With the conclusion of his studies, Shlomi was recruited on August 4th, 1971. He was happy to join the army, especially after having been chosen for the Armored Corps, which he thought of as his destiny since childhood.

With the breaking of the Yom Kippur war on October 6th 1973, Shlomi was in the Orcal outpost that was on the Suez Canal. It was the north-most outpost in Sinai, with an Egyptian outpost less than a mile away. Shlomi fought with extreme heroics, going though Egyptian ambushes, killing dozens of enemy soldiers, destroying 17 tanks and encouraging his worn-out comrades. Following hard and butter battles, during which he was assigned to command after his own commanders died, and in which he has shown confidence and calmness, he was instructed to abandon the outpost and try to break through towards our forces. After seven hours of fighting and crawling through the swamps, surrounded by hundreds of enemy troops, Shlomi and his men joined our forces. But due to misidentification, fire was opened on them. On this incident, Shlomi and one of his men were killed.

Shlomi expressed, in his life and death, his unique personality, his upbringing and gentle ways, his education and the values he believed in full heartedly. His ambition to continue his education and study economics in the university, start a family and enjoy the rest of life’s pleasures were severed and will never be realized. His image is always with us, and despite the story of his heroism and his fame and glory, we, his family, never saw anything but wreaths and tears that never stop flowing over losing him. May his memory be blessed, with all the others who have given their lives for Israel.

שלומי ערמן ז"ל 1953-1973

שלמה (שלומי) ערמן ז"ל נולד בתאריך 29.1.1953 בחיפה כבן בכור לאברהם ואסתר ערמן. בתקופת לימודיו השתלב שלומי בפעילות הצופים בביה"ס הריאלי שבו למד, ונהג לצאת לכל פעילות שקיימו ולימים הדריך גם חניכים בצופים בהם ראה יעד חינוכי לילדים. בזמנו הפנוי נהג שלומי לקרוא ולשחק כדורגל עם חבריו בשכונה. שלומי עסק גם בתחביבו הראשי – בניית והטסת טיסנים.

שלומי אהב לעזור לכל חבר בשעת צרה, הסביר בשקט ובאורך רוח את יחסו לנושאים שונים ולעולם לא הרים את קולו או כפה את דעתו על אחרים. התמצאותו בתחומים שונים הוכיחה שהייתה בו אהבה למולדת, מסירות ונתינה אין סופית. לשלומי הייתה אמונה והכרה עמוקה בדברים שעשה, והוא נהג להמעיט במילים ולהרבות במעשים.

עם סיום לימודיו, גוייס שלומי לצה"ל ב- 4.8.71. הוא קיבל את גיוסו בשמחה ובמיוחד לאחר שנבחר לשרת בחיל השיריון, חיל בה ראה את ייעודו מאז ילדותו. למשפחה ולחבריו נהג להגיד כי הוא עדיין צעיר ולאחר סיום השרות הצבאי יגשים את כל הנאות החיים.

את תקופת שירותו הצבאי שירת שלומי בחטיבה 14, גדוד 9. הגדוד שהה בעיקר בחצי האי סיני, במעוזים שעל גדות התעלה. שלומי אהב את השירות, וסיים בצלחה קורס מפקדי טנקים. הוא נחשב לאחד המפקדים המצטיינים בחטיבה, ועל אף הקשיים, לא התלונן מעולם, ובלט כחייל מוכשר ואהוד על חבריו לנשק ולפיקודיו.

לשלומי היו אורך רוח וסבלנות לכל דבר, והוא קיבל בהבנה וברצון את משטר האימונים הקשוח של חיל השיריון והאמין שזוהי הדרך להגיע להישגים בשעת מבחן שעת מלחמה מול האויב. לעיתים, במהלך חופשותיו, היה שלומי מוצא זמן לקריאה ולהנאה וגם לעבוד מעט כדי לכלכל את עצמו. "דמי כיס מהצד לא מזיק" נהג לאמר.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6.10.73 ישב שלומי במעוז אורקל שעל גדות תעלת סואץ. היה זה המעוז הצפוני ביותר בסיני, כשמצפונו במרחק של פחות מקילומטר היה מוצב מצרי. שלומי נלחם בגבורה עילאית, כאשר הוא עובר מארבים מצריים, מחסל עשרות חיילי אויב רגליים , משמיד17 טנקים וממשיך לעודד את חבריו המותשים. לאחר קרבות קשים ומרים, בהם קיבל פיקוד עקב נפילת מפקדיו ובהם הפגין בטחון ושקט נפשי מול החיילים שלחמו עמו, קיבל שלומי הוראה לנטוש את המעוז ולנסות לפרוץ דרך אל עבר כוחותינו.

שלומי נע בראש הכח, והשיירה נכנסה למארבים רבים, אך שלומי לא נרתע והמשיך להלחם תוך חירוף נפש. רק לאחר שהטנק עליו פיקד נפגע, נסוגו שלומי וחייליו רגלית דרך הביצות אל עבר כוחותינו. לאחר 7 שעות של לחימה וזחילה בביצות, כשהם מוקפים במאות חיילי אוייב, חברו שלומי וחבריו לכוחותינו, אך עקב טעות בזיהוי נפתחה עליהם אש נק"ל ופגזים. בתקרית זו נהרג שלומי יחד עם חבר נוסף מהצוות שהיה עמו.

בעת נפילתו היה שלומי בדרגת סמ"ר אך לאור העדויות על לחימתו הועלה באופן חריג ביותר בצה"ל לדרגת קצונה כאותו כבוד והוקרה על גבורתו וכושר לחימתו המופלאה המושרשת מאז ועד היום בהכשרת החיילים והקצינים בחיל השריון.

שלומי נתן בחייו ובמותו את הביטוי המלא לאישיותו המיוחדת, לחינוכו והליכותיו המעודנות, להשכלתו ולערכים שהאמין בהם בכל ליבו. שאיפותיו להמשיך ללימוד כלכלה באוניברסיטה, להקים משפחה ולמצות את שאר ההנאות בחיים נקטעו בדמי חייו ולא יתגשמו לעולם. דמותו תמיד מרחפת מעלינו ועל אף סיפורי גבורתו והכתרתו כגיבור ישראל עטור זרי תהילה והילת קרב, אנו, משפחתו, לא ראינו אלא זרי פרחים ודמעות שלא מפסיקות לזלוג על אובדנו. יהי זכרו ברוך יחד עם כל הנופלים שבמותם ציוו לנו את החיים.

 

Story Type: